פריאימפלנטיטיס - מחלת חניכיים סביב שתלים

פריאימפלנטיטיס היא מחלה דלקתית של העצם והחניכיים סביב השתלים הדנטליים. הסיבה ה”פשוטה” להופעתה היא חיידקים. יחד עם זאת, הסיפור מורכב יותר.

מערכת התאחיזה של השיניים הטבעיות, הפריודונטיום, שונה בצורה מהותית מהמערכת המתפתחת סביב השתלים הדנטליים לאחר התקנתם. השיניים נהנות מקיומו של מעין מפרק בין שורש השן לבין העצם הסובבת אותה – הליגמנט הפריודונטלי, המורכב ממערכת של סיבים הפונים לכיוונים שונים סביב השורש – חלקם כמעין ערסל, חלקם בצורת שמש מהשורש אל העצם וחלקם בצורה סיבובית סביב השורש עצמו.

מערכת סיבים זו מספקת, בין היתר, אספקת דם לעצם ולמשטח החיצוני של השן, משמשת כבולם זעזועים ומאפשרת לשן יכולת תנועה מינימלית בתוך הסביבה שלה. בנוסף, היא יוצרת מחסום פיזי לכניסה של חיידקים אל תוך העצם. מאפיין ייחודי נוסף של מערכת זו הוא היכולת שלה לארגן את עצמה מחדש בצורה דומה – גם לאחר שיש פגיעה במערכת (לדוגמה, במקרה של נסיגת חניכיים) – פשוט במיקום “עמוק יותר”.

לעומת זאת, השתל הדנטלי הוא בורג טיטניום המקובע בלסת. משמעות “קליטת” השתל היא שהתרחשה צמיחת עצם מספקת בין תבריגי השתל, ועצם זו מספקת לו את היציבות הנדרשת לתפקידו כעוגן לשיקום השיניים. כלומר – בין השתל לעצם הסובבת אותו אין שום מערכת הגנה או בלימת זעזועים. באיזור השטחי יותר, קרוב לגבול החניכיים, קיימת מערכת פרימיטיבית יותר של תאים המסודרים אך ורק לאורך צוואר השתל, וללא יצירת המחסום המגן על השתל מפני חדירת חיידקים.

מהי פריאימפלנטיטיס?

הפריאימפלנטיטיס ואחותה הקטנה, מוקוזיטיס סביב השתל, מהוות תמונת מראה לדלקות החניכיים הקלות וקשות סביב שיניים, אך עם מהלך התקדמות מהיר וחריף יותר ועם השפעה דרמטית יותר על שרידות השתל.

בשיניים עם דלקות חניכיים קלות סביבן (במקרה של הגיינה אוראלית לקויה, תחזוקה לא אופטימלית ופספוס תורים אצל שיננית), המערכת החיסונית של הגוף, שאותה מספקת מערכת התאחיזה עליה דיברנו, מסוגלת לעכב את התקדמות החיידקים ואת הרס העצם. בשתלים, דלקת מסוג זה מתקדמת בצורה מהירה יותר. ללא אספקת דם שבאמצעותה יכולים לנדוד לאזור גם תאי מערכת החיסונית וללא מחסום פיזי לחדירת החיידקים, נוצרים סביב השתלים כיסים עמוקים יותר בתוך זמן קצר יותר. מעבר לכך, במקרים רבים, הגוף אינו יודע לאותת לנו כי נתקל בבעיה לפני שהמצב מגיע לשלב מתקדם בהרס העצם – ולעיתים, ניידות השתל היא הסימן הראשון אותו מרגיש המטופל.

בעוד שן ניידת יכולה, במקרים מסוימים, לתפקד לאורך שנים, שתל נייד הוא שתל שנכשל ודורש עקירה.

האם ניתן לטפל בפריאימפלנטיטיס?

הטיפול הטוב ביותר הינו מניעה. ההמלצה הגורפת לצורך תחזוקה ושמירה על שתלים היא צחצוח נכון ויעיל סביב שתלים (שימוש במברשת, מברשות בין-שיניות או חוט דנטלי, ומכשירי שטיפה דוגמת Waterpik או “סילונית”), סילוק אבנית ומעקב אצל שיננית בתדירות גבוהה יותר מהרגיל (3-4 חודשים), וכן ביקורות תקופתיות אצל רופא השיניים, הכוללות בדיקת עומק כיסים וצילומי רנטגן למעקב אחר מצב העצם והחניכיים.

במידה שהתרחש איבוד עצם חלקי סביב שתלים, ניתן לבצע טיפולים על-מנת לשמר את השתל המקורי – ניקוי פני-שטח השתל באזור הרס העצם (ניקוי מכאני, צריבה כימית, החלקת התבריגים), השתלת עצם באיזור ההרס, ולעיתים השתלת חניכיים – וזאת כדי לאפשר ריפוי עצם והחזרה של השתל לתפקוד מלא. עם זאת – סיכויי ההצלחה של טיפולים אלה אינם גבוהים במיוחד, במקביל לעובדה כי אלה טיפולים כירורגיים שדורשים תקופת החלמה באשר הם.

מי נמצא בסיכון לפתח פריאימפלנטיטיס?

גורמי הסיכון לפריאימפלנטיטיס דומים לגורמי הסיכון למחלת חניכיים סביב שיניים – סוכרת בלתי מאוזנת, היגיינה אוראלית לקויה והזנחה דנטלית, עישון, וכן נטייה למחלות חניכיים (כלומר, מטופלים המבצעים שתלים לאחר שאיבדו את שיניהם עקב מחלת חניכיים קודמת). ישנה חשיבות רבה להתייחסות לגורמי סיכון אלה בטרם ביצוע השתלים, על מנת לאפשר את הצלחתם של השתלים לאורך זמן.

איך אדע אם אני סובל/ת מפריאימפלנטיטיס?

למרות שלא תמיד נוכל לדעת מהו עומק כיסי החניכיים סביב השתלים שבפינו, ישנם מספר סימני אזהרה אותם נחפש לצורך בקרה ומעקב, ובהופעתם נפנה לבדיקה אצל רופא השיניים:

1. דימום של החניכיים סביב השתלים בעת הצחצוח או באופן ספונטני.

2. נסיגת חניכיים וחשיפת החלק המתכתי של השתל.

3. הפרשה מהחניכיים סמוך לשתלים.

4. נפיחות של החניכיים סמוך לשתלים.

5. כאבים באזור השתל, עם או בלי ניידות שלו.