שבר רדיוס דיסטלי (שבר בשורש כף היד)

שבר רדיוס דיסטלי, המכונה גם שבר רדיוס מרוחק או שבר בשורש כף היד, הוא אחד מן השברים הנפוצים ביותר בעצמות היד. מה אופי השבר, מה הסיבות שעלולות לגרום לשבר, כיצד מטפלים בו ומתי אפשר לצפות להחלמה וחזרה לשגרה?

מהו שבר רדיוס דיסטלי?

על מנת להסביר את אופי השבר יש להבין תחילה את מבנה העצמות ביד שלנו: האמה, שהיא החלק הארוך של הזרוע, בין המרפק לכף היד, מורכבת משתי עצמות ארוכות. לאחת קוראים עצם הרדיוס (ובעברית “עצם החישור”) ולשניה עצם האולנה (ובעברית “עצם הגומד”).

שבר רדיוס דיסטלי הוא שבר בעצם הרדיוס, ובמילה “דיסטלי” הכוונה לחלק המרוחק מן המרפק. זו הסיבה לכך שהוא מכונה לעיתים גם “שבר רדיוס מרוחק” או פשוט “שבר בשורש כף היד”.

סיבות אפשריות לשבר

הסיבה הנפוצה ביותר להתרחשות שבר בשורש כף היד היא נפילה. במקרה של נפילה, באופן אוטומטי רבים שולחים את ידיהם קדימה כדי לבלום את הגוף – וכתוצאה מהמפגש בין משקל הגוף לבין הקרקע נוצר זעזוע חזק בעצמות האולנה והרדיוס, שלעיתים גורם לשבירה בעצם הרדיוס. בפרט נפוץ שבר מסוג כזה אצל גברים ונשים שעברו את גיל 50 וסובלים מאוסטאופרוזיס, כאשר נשים נוטות לסבול מכך בשיעור מעט גבוה יותר.

שבר רדיוס דיסטלי נפוץ גם בקרב גברים ונשים שעוסקים בספורט, ובפרט בענפי ספורט אתגריים הכוללים תנועה במהירות גבוהה (מה שמעלה את הסיכוי לחבטה עוצמתית בנפילה).

תסמינים ואבחון

אם נפלת בבית או ברחוב, או קיבלת מכה חזקה באזור שורש כף היד, תסמינים אפשריים שעשויים להעיד של שבר הם כאבים עזים בפרק כף היד, נפיחות, שטף דם, תחושת נימול או זרמים, ובעיקר כאבים בעת תנועת המפרק עד כדי חוסר אפשרות להניע אותו. עוצמת התסמינים תלויה בחומרת השבר, והם יורגשו באופן משמעותי יותר ככל שהעצם נשברה ליותר חלקים.

במקרה שבו קיים חשד לשבר רדיוס דיסטלי יש לפנות באופן מיידי לרופא על מנת לקבל טיפול. זאת משום שללא טיפול מהיר, חלקי העצם שנשברו עלולים לזוז ולהתרחק ממקומם, מה שיוביל להתגברות הכאב, טווח תנועה מוגבל וחולשה גוברת בשורש כף היד. האבחון נעשה בעיקר באמצעות צילום רנטגן של עצם הרדיוס באזור שורש כף היד. לעיתים יידרשו בדיקות CT או MRI במטרה לבחון אפשרות לנזקים נוספים מלבד בעצם עצמה.

דרכי טיפול בשבר רדיוס דיסטלי

הגוף שלנו יודע לאחות עצמות שבורות באופן טבעי. האתגר הוא לגרום לעצמות השבורות להתאחות ולהחלים כמו שצריך, באופן הקרוב ביותר למצב העצם לפני השבר. לכן השאיפה היא לקבע את העצם השבורה בצורה נכונה (המכונה בשפה הרפואית “עמדה מקובלת” של השבר) כך שתתאחה בצורה שתשיב לה את התפקוד המקורי.

טיפול שאינו ניתוחי: קיבוע בגבס

אם העצם נשברה אבל החלקים השבורים נותרו במקומם, או אם החלקים זזו מעט אך הרופא מצליח להזיז אותם בחזרה למקומם באמצעות מגע – ניתן לקבע את העצם השבורה כמו שהיא בתוך גבס לפרק זמן של מספר שבועות.

ניתוח לטיפול בשבר רדיוס דיסטלי: ניתוח ORIF

במקרים שהם השבר מורכב יותר, למשל כשהעצם נשברה לחלקים רבים, כשהחלקים השבורים נעו ופגעו בסחוס, או במקרה שבו הטיפול שאינו ניתוחי הסתבך מסיבה כלשהי – ניתן לטפל בשבר באמצעות ניתוח.

הניתוח מתבצע בדרך כלל תחת הרדמה כללית או אזורית, ותוך שימוש במכשיר רנטגן. ההליך מורכב משני חלקים: תחילה נעשה שחזור פתוח (ובאנגלית Open Reduction), במסגרתו הרופא מבצע חתך בעור באזור השבר ומפריד את הרקמות שבין העור לעצם השבורה; ולאחר מכן מבוצע קיבוע פנימי (ובאנגלית Internal Fixation), שבו הרופא מזיז את החלקים השבורים של העצם למקומם באופן מדויק ומקבע את העצם באמצעות פלטה וברגים עשויים טיטניום. לבסוף הרופא תופר את העור ומבצע חבישה.

לאחר ניתוח ORIF (המכונה כך על שם ראשי התיבות של שני חלקיו) הרופא חובש את היד על מנת להגן על האזור המנותח, אולם אין צורך בגבס, להבדיל מהטיפול שאינו ניתוחי. הסיבה היא שחלקי העצם השבורה מקובעים על ידי פלטת המתכת והברגים. עם זאת, עדיין מומלץ למנוע עומס על היד לתקופה של כ-6 שבועות לאחר הניתוח.

החלמה לאחר טיפול בשבר רדיוס דיסטלי

לאחר ניתוח לטיפול בשבר רדיוס דיסטלי, בדרך כלל ניתן לשחרר את המטופל/ת הביתה כבר באותו יום; קל וחומר כאשר מדובר בגיבוס בלבד, ללא ניתוח.

מספר ימים לאחר הטיפול ניתן להתחיל בפיזיותרפיה על מנת לשקם את שרירי היד ואת הרקמות הפגועות, על מנת להשיב את גמישות האצבעות ולשחזר כמה שיותר טווח תנועה. ראוי לצין שגם אם קיים אובדן מסוים בטווח התנועה, לאחר החלמה מלאה לרוב לא יורגש הבדל משמעותי בתפקוד היומיומי.

המשך ההחלמה תלוי בסוג הטיפול שבוצע, במאפיינים האישיים של כל מטופל/ת ובהמלצת הרופא. אם היד גובסה בלבד, ללא ניתוח, ניתן להתחיל מיד בהפעלת המפרקים שאינם מגובסים (אצבעות, מרפק, כתף), ולאחר כחודש וחצי, עם הסרת הגבס, להתחיל טיפולי פיזיותרפיה.

במקרה של ניתוח ORIF, בממוצע כ-4 שבועות לאחר הניתוח נהוג להתחיל בהפעלה פסיבית של היד; כ-6 שבועות לאחר הניתוח ניתן להתחיל בחיזוק היד באמצעות הפעלת עומסים; וכ-3 חודשים לאחר הניתוח ניתן לשוב לפעילות שגרתית מלאה.

בכל מקרה ניתן לצפות להחלמה מלאה משבר רדיוס דיסטלי לאחר כחצי שנה עד שנה לאחר הניתוח.